"לא כברוש"
על "שיווה" כתנועה מינורית - מאת רפיק ידידיה

"תנועה מינורית" היא תנועה שאינה שואפת לצמוח למעלה אלא להתפשט לרוחב. בדימוי מעולם הצומח היא מבקשת להיות יותר כמו עשב ופחות כעץ ברוש.

אני מוצא השראה בשירו של יהודה עמיחי "לא כברוש"
 

לֹא כַּבְּרוֹש,
לֹא בְּבַת אֶחָת, לֹא כֻּלִּי,
אֶלָּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת-יְרֻקּוֹת,
לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְחָק
וְאֶחָד מְחַפֵּש.

 

וְלֹא כַּגֶּבֶר הַיָּחִיד,
כְּבֶן-קִיש, שֶמְּצָאוּהוּ רַבִּים
וְעָשוּ אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ.
אֶלָּא כַּגֶּשֶם בְּהַרְבֶּה מְקוֹמוֹת.

 


היום כ"שיווה" הוא תנועה חזקה, פסטיבל שהוליד מתוכו עמותה שנקראת "דרך גבר" שקבעה לעצמה מודל להעצים פעילות רוחנית-גברית ולרכז את מעגלי הגברים בארץ. אולם לא תמיד זה היה ככה. הגדילה שלנו היתה מאד איטית. אספנו אתכם גבר-גבר, מפה לאוזן. 30 איש בשיווה ראשון (שנת 2003) 40 בשני, 100 בשביעי, 200 ב 15, 300 באחרון.


זוהי לא צמיחה של ברוש אלא הזדחלות של עשב. מה שקרוי באנגלית grass root movement - תנועת שטח שיותר צמודה לאדמה, למחצלת, לשטח, ופחות מבקשת לכבוש קהלים רחוקים. תנועה שנמדדת בטרנספורמציה שהיא מחוללת בחיי חבריה ופחות בכמות המשתתפים או בהגדלת מחיר הכרטיס.

זהו רעיון שונה ואפילו מערער על המודל הרגיל, העסקי, שכה התרגלנו אליו: לא כברוש, זקור, זקוף, מתפרץ, אבל שיום אחד בשריפה הראשונה עולה באש, או נופל בסערה כי השורש שלו חלש, אלא תנועת שטח שהוגדרה בתיאוריה של התרבות המינורית (דלז וגואטרי) במילה "ריזום".
 

"ריזום" (Rhizome)

 

הוא מונח המזוהה עם הפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורלית של ז'יל דלז (Deleuze) ופליקס גואטרי (Guattari) ומקור השם בעולם הביולוגיה.
 

ה"ריזום" הוא קנה שורש המחבר את הגבעול של צמחים חסרי פקעת או בצל אל האדמה באורח אופקי ולא אנכי (הדשא למשל הוא בעל ריזום: משריש בכמה מוקדים ומסתעף כך שכל מופע חדש נמצא בהרמוניה לצד המופעים הקודמים ולא נבנה על גבם), מטאפורה זו משמשת לתיאור צורת חשיבה לא-ליניארית המבטאת מקריות ואי-סדירות.
החשיבה ה"ריזומטית" מנוגדת לזו של העץ בעל השורשים שבו הפרי הוא הכי חשוב, אחריו הפרח ואחריו הענף ואחריו השורש. העץ מסמן סיבתיות לוגית, סדר וסמכות. זיקפה. בעייני היא מסמלת את הפטריארכליה של הגבר הישן.
הריזום, לעומתו, מבטא מצב של חופש, המבוסס על ספונטניות ועל יצירתיות בלתי קבועה. זהו מודל חלופי לאורח החשיבה הרווח בתרבות המערבית.
 

דלז וגואטרי איפיינו את התרבות המינורית בארבעה פרמטרים.
 

1- קישוריות אנטי-היררכית, 2- ריבוי, 3- תהליכיות, 4- ארגון חופשי

1- קישוריות אנטי-היררכית.


כל נקודה בריזום יכולה להיות מחוברת לכל נקודה אחרת. הריזום הוא איחוי, הרכבה ותיאום בין מגוון איכויות שונות: כיוון המידע הוא רוחבי. רובדי המחשבה מחוברים אלה לאלה כל הזמן. לעומתו, המחשבה האנליטית (הברוש) מובנית להתבונן במציאות מלמעלה למטה: לעץ בעל השורשים יש כיוון מידע אנכי - העלים יהיו תמיד מעל השורשים והמטרה העליונה של כל המבנה יהיה לייצר פירות - כלומר הון. כמו בכלכלה: הפועלים יהיו תמיד מתחת לבעלי המניות והחשיבות העליונה היא לייצר רווחים.
הפרי של הריזום אינו שורת הרווח של הכנסות האירגון - אלא עוצמת התהליכים שעברו המפיקים והמשתתפים. וכך הפקת שיווה היא רשתית ולא פירמידית: החשיבות של כל התפקידים זהה וכל בעל תפקיד עוזב אותו בתום המועד ועובר לתפקיד אחר. זהו ריקוד של נקודות. "אני תלמיד שלך פה ואתה תלמיד שלי שם".

- קישוריות אנטי-היררכית פירושה שכולם שווים: כל אחד מהגברים במרחב השיוואי הם חלק ממני. אין גבוה ואין נמוך, אין זקן ואין צעיר אין מנוסה ואין טירון. יש יותר סיכוי שאת החכמה שתשנה את חייך תוכל לשמוע בישיבה על המחצלת בצ'אישופ מאשר בסדנה עם המורה המפורסם.

- קישוריות אנטי-היררכית פירושה שבהפקת שיווה תמיד יש מקום לכל אחד לבוא להיות חלק, לבוא ולשבת במעגל ולומר את דברו, כי חכמתם של החדשים שרק טעמו את רוח שיווה במובן מסויים טהורה יותר מדעתם של הוותיקים.

- קישוריות אנטי-היררכית פירושה שאנו מחוייבים לשקיפות: ההפקה לעולם לא מסתירה את עצמה מאחורי תפאורות - היא גלויה.

2- ריבוי.

הריבוי לעולם אינו יכול להפוך לאחד, למערכת הסגורה בתוך עצמה. הפקת שיווה תמיד פתוחה לכל גבר שהשתתף בפסטיבל ופגש את רוח שיווה. כל גבר מוזמן לתרום את נקודת המבט שלו.


- ריבוי פירושו שאף אחד לא "יותר טוב" (או חכם) מאף אחד אחר. השאיפה היא לחוסר שיפוטיות רדיקלי, צנעה אמיתית שבא מראיית גדולתו של אחי הגבר

-ריבוי פירושו ששפע התכנים הוא אין-סופי: גם מיניות וגם אבהות וגם עסקים ומדיטציה ויוגה, ומסיבות, וריקודים ואלכוהול וכדורגל ושתיקה. כל מה שמעניין גבר.

-ריבוי פירושו כל משתתף מוזמן ליצור את שיווה: כמו בלוקצ'יין זוהי תרבות קוד פתוח: הרבה לבבות והרבה מוחות יוצרים משהו שלא שייך לאף אחד.  
 

3- תהליכיות

הריזום לא מתכוון להגיע לעולם ("הוא אינו מערכת מסמנת") כי הוא תמיד בתנועה, תמיד בתהליך. תהליכיות כי שיווה לא רוצה להפוך את עצמו לחוק, לאמת. הלוגיקה הסימבולית של המערב שואלת "מה אתה". תגדיר. אבל הריזום בורח מהגדרה כי הוא תמיד בתהליך. הברוש מוגבל בצמיחתו. הריזום לא מוגבל ולכן הוא תמיד "באמצע הדרך".

תהליכיות זה מוזיקה. זה רטט. לא צריך להסביר. לא צריך שיווק. זו חוויה עירומה. המינוריות היא תנועה ולא הגעה.
חשוב להסביר: תרבות מינורית היא ההפך מתרבות מאז'ורית.
מתי המינורי אינו מינורי? כאשר הוא מונע מכוח מז'ורי. כאשר האופוזיציה פועלת כדי להחליף את השילטון היא לא מינורית. השאיפה להיות בראש הפירמידה תבוא תמיד מצורת חשיבה של "אני יותר טוב (או חכם) ממך". השיח שלנו לא מבקש להשתלט על השיח הכללי, איננו רוצים להיות הקול השולט בעולם הגברי. אין שום שאיפה להכתיב את הקנון.
זה נשמע אולי כהימנעות משינוי המציאות אבל זה בעצם הכוח של פוליטיקה רדיקלית.

תהליכיות פירושה שאיננו מבקשים להפוך את הסדר אלא לחמוק ממבני הכוח ולכונן סדר שאינו היררכי. אצלנו באמת אין גדול ואין קטן.
 

4- ארגון חופשי

הריזום מעדיף בבירור ארגון חופשי. הוא אינו יכול להצטרף לכדי מבנה סטרוקטורלי קבוע או מערך גנטי קשיח. אין בו בסיס או מרכז ברור, או מבנה היוצר ניגוד בין התחלה לסוף.

ארגון חופשי הוא כזה שאפשר לשבור אותו בכל מקום, אולם הוא יתחיל שוב להתהוות בקווים ישנים או חדשים (דלז' וגוואטרי נותנים דוגמה: אינך יכול להיפטר מנמלים שבמובן זה הם בעל חיים ריזומטי).

ארגון חופשי פירושו שהריזום מתרחק ממרכז אחד, מצנטרליזם של דעות, מ"גורואיזם". ככה ברוש נופל. גם אם נחרב המבנה כולו, כל עלה דשא יחיד יכול ללדת מתוכו את המבנה החדש. שלא כברוש.
 

easy is right: זה נקודת החיבור של ה"ריזום" ושל "שיווה".

הרעיון של "קל הוא הנכון" פירושו ללכת פנימה ולא החוצה.
במקום לחפש איך ליצור סטרקטורה יציבה (שורש עמוק) שיהיה הבסיס ושממנו הכל יתכנס (כלומר להגדיל את שיווה ולהגדיל ולהעלות מחיר ויותר גברים ויותר מתחמים וסדנאות), הריזום בוחר להעמיק לתוך עצמו. אנחנו הקליינטים של עצמנו. כולנו ההפקה, כולנו מחוייבים ללכת לתוך עצמנו ולהיות בעצמנו המוצר.
השיוואי נכנס לסבך.
זה בעצם מאד נשי אבל בעצם מאד פשוט; הסדר הגברי הישן עושה עבודה מאד קשה לשמר את עצמו אבל הוא שרירותי ופוליטי, והוא דורש המון מאמץ. במובן הזה "קל הוא הנכון" הוא רעיון פוליטי בכלל. הוא שיטת חשיבה חדשה, שנותנת כוח לגברים לצאת מההגדרות, ולבחון על עצמם מה הם ומה הם רוצים להיות ולהוריד מבנים ישנים במקום להתאמץ לרכוש חדשים.

כשקל לך ונכון - אתה שיוואי!

כל הזכויות שמורות לעמותת דרך גבר 2018-19